ירושלים וסביבתה הקרובה חרבו חורבן מוחלט במסע המלחמה הבבלי נגד ממלכת יהודה, אשר נערך בין השנים 586-588 לפנה"ס. היה זה המשבר החריף ביותר שעבר על האזור באלף הראשון לפנה"ס.

העיר אשר בחר ה' "לשים את שמו שם" הפכה לעיי חורבות. שלטון בית דוד ביהודה חדל מלהתקיים והמקדש נהרס, "שועלים הלכו-בו". בנוסף, גבולה המערבי של יהודה נהרס במהלך המסע הבבלי, ומרכזיו העירוניים והמנהליים, המבצרים הצבאיים, וכפרים רבים הוכו וניטשו. אזורי הספר של הממלכה בנגב, כמו גם במדבר יהודה, בבקעת הירדן ובחוף ים המלח קרסו כולם, ככל הנראה בתהליך ממושך יותר. יהודים רבים הוגלו לבבל, בעוד אחרים סבלו מהתוצאות הקשות של מסע המלחמה ונוכחות החילות הבבליים ביהודה, ועל כן בחרו לנטוש את יהודה, או שנאלצו לעזוב את בתיהם ואדמותיהם. הממלכה קטנה, אשר התקיימה ארבע מאות שנה, הפכה לפחווה. תקופה חדשה בתולדות יהודה החלה; גבולותיה צומצמו; אוכלוסייתה צנחה באופן דרמטי, והמרכז החברתי, הדתי וההיסטורי עקר לבבל. בצורה עגומה ועצובה זו תיארו חוקרים במשך עשרות שנים את 'תקופת הגלות' – 50 השנים שבין חורבן ירושלים (586 לפנה"ס) לבין הצהרת כורש וראשית ימי שיבת ציון (539/8 לפנה"ס).

ממצאים חדשים מהמאה השישית לפנה"ס, כמו כן מחקרים חדשים אודות הארכיאולוגיה של יהודה במאות השביעית-החמישית לפנה"ס, מאירים באור חדש את הבנתנו את התקופה. למרות תוצאותיה הקשות לממלכת יהודה, התקופה בת ששים וחמש השנה של שלטון בבל ביהודה (שהחלה כבר בשנת 604 לפנה"ס) הוכחה כעת כתקופה שיש בה המשכיות במנהל, בכלכלה ובתרבות החומרית, בעיקר מצפון לירושלים – בחבל בנימין, ומדרום לירושלים – באזור רמת רחל ועמק רפאים וסביבותיו – וככל הנראה גם בירושלים עצמה. באזור זה נשארו רבים מהיהודים שלא גלו לבבל. נראה שהתמונה ההיסטורית היתה פחות עגומה וטוטאלית מכפי שמצטייר מהתיאור המקראי ומכפי ששחזרו חוקרים על בסיס הממצאים הארכיאולוגיים.

המשמעות של הממצאים החדשים מהמאה השישית, והמחקרים החדשים בנוגע ל-"תקופת הגלות" ביהודה, היא שלאחר חורבן ירושלים והמרכזים העירוניים והצבאיים של יהודה בידי הבבלים בראשית המאה השישית, "העם הנשאר בארץ יהודה" (מל"ב כ"ה) המשיך להתגורר בסמוך לירושלים, מדרום ומצפון, המשיך לקיים כלכלה המבוססת על חקלאות, המשיך לשלם מס ביין, בשמן ותוצרת חקלאית אחרת, באותו האופן ובקנקני אגירה מסומנים באופן דומה לבעבר, המשיך לייצר כלי חרס במסורות שמקורן בתקופת הברזל, והמשיך לשרת תחת אותו המנהל. המרכז המנהלי ברמת רחל המשיך לשמש כמרכז איסוף המס, בעיקר בצורת קנקני אגירה ובהם יין ושמן, ללא כל שינוי הנראה לעין, למעט החלפת מערכת טביעות הורדה במערכת טביעות האריה, גם כאשר הבירה של פחוות יהוד החדשה עברה מירושלים החרבה לתל אנ-נצבה (מצפה), אשר שימשה כך במשך 141 שנה, משנת 587 לפנה"ס לאורך התקופה הבבלית, ועד לימי נחמיה (445 לפנה"ס). השקפות אלה מאשרות את המסקנה שמבחינת מספר היבטים, האימפריה הבבלית המשיכה את האידיאולוגיה והמנהל האשורי, השתלטו על מערכת הפחוות האשורית, וביצעו רק שינויים ספורים להם נדרשו.

התופעה הארכיאולוגית המוכרת ביותר מיהודה שלאחר חורבן ירושלים בראשית המאה השישית לפנה"ס היא דעיכת התרבות העירונית, המנוגדת להמשכיות בישוב הכפרי בחבל בנימין ובצפון הר יהודה. דגם הישוב המשיך גם בתקופה הפרסית, ועל אף בנייתה-מחדש של ירושלים ושיקומה כבירת יהודה לא ניכר כל חיזוק לחיים העירוניים באזור, והישוב ביהודה המשיך להתבסס על אוכלוסיה כפרית.

דעיכת התרבות העירונית גרמה להשלכות נלוות על התרבות החומרית, כמו היעלמות קברי המשפחה הטיפוסיים, שלרוב נקשרו לרכיב העירוני באוכלוסייה. זהו ביטוי לשינויים משמעותיים בדת ובחברה. מאחר ומספר מערות קבורה הוסיפו לשמש באזור בנימין, בירושלים ובאזורים אחרים, אין צורך לקשור זאת למשבר המבודד בשנת 586 לפנה"ס, אלא לשינוי רחב יותר בדת ובחברה שארבע במאה השישית לפנה"ס, וייתכן שגם בראשית התקופה הפרסית, כאשר שינויים אחרים ארעו, כמו היעלמות האיקונוגרפיה מטביעות החותם על ידיות הקנקנים (טביעות אריה וטביעות 'יהוד').

מרכיבים אחרים הממחישים את השינוי בתרבות החומרית מתקופת הברזל לתקופה הפרסית, כמו היעלמות בית המגורים היהודי הטיפוסי, הם תוצאה של שינוי הדרגתי שהחל כבר במאה השביעית לפנה"ס ונמשך לאורך מאות שנים, בהם מספר בתי ארבעת-מרחבים נבנו במהלך המאה השישית. יש לזכור, שמלבד המבנה המונומנטאלי ברמת רחל והאחוזה התעשיתית בעין גדי ישנם שרידים ארכיטקטונים מועטים מהתקופה הפרסית ביהודה. אדריכלות בתי המגורים המושווית תדיר לאדריכלות בתי המגורים של תקופת הברזל היא של מבנים מהתקופה ההלניסטית; מבחינה ארכיאולוגית, קשה לתארך את היעלמות בתי המגורים וכן את הקישור שלה לתקופה בה חלה ירידה בחיים העירוניים אבל מבחינות רבות התרבות החומרית הוסיפה להתקיים.

אבחנות חדשות אלה לגבי יהודה במאה השישית לפנה"ס תואמות לתיאור המקראי של תקופה זו – הן תיאור חורבן יהודה והן תיאור ימי שלטונו הקצרים של גדליהו, זמן קצר לאחר החורבן. ישנם רמזים מועטים לגבי חורבנם של ערי הגבול והמצודות בשפלה (ירמיה ל"ד), ומידע זה משתלב עם העדויות הארכיאולוגיות לחורבנם של אתרים אלה, כמו גם חורבנם של אתרים קטנים באזור כמו חוות וכפרים, ואזכורה של עזקה באוסטרקון מספר ארבע מלכיש. התיאור המקראי של החורבן מתמקד בהרס ירושלים, ושריפתם של מרכזי השלטון והפולחן בעיר (מל"ב כ"ה; ירמיה ל"ז, כ"ב), כמו גם שריפתם של "כל-בתי ירושלים" ושל "כל-בית גדול" (מל"ב כ"ה), וניתוץ חומות העיר (שם). תיאור זה תואם לעדויות הארכיאולוגיות שנחשפו בעיר דוד, בעופל, ובגבעה הדרומית-מערבית. נראה שמועד החרבת ירושלים, כחודש לאחר מנוסת המלך וכניעת העיר, מעיד שלא מדובר בפעולה ספונטנית אלא כזו המתוכננת היטב. היתה זו החלטה פוליטית ואסטרטגית: הכחדת המרכז של המרידה ומניעת שיקומה העתידי, וכן השמדה מוחלטת של זרע המרדנות ביהודה.

באותו האופן, התיאור המקראי של חורבן ממלכת יהודה מתאר את הגלייתם של יושבי ירושלים בלבד (מל"ב כ"ה; ירמיה ל"ט; כ"ב), ואין הוא מזכיר הגליות באזורים אחרים ביהודה. תיאורים אלה תואמים תיאורים במל"ב כ"ה וירמיה ל"ט ו-כ"ב, המזכירים את 'דלת הארץ', אשר השאיר נבוזראדן, מפקד המשמר (מל"ב כ"ה; ירמיה מ"ב), להיות כורמים ויוגבים. תיאור זה נובע משיפוט מעמדי וכלכלי של האליטה שהוגלתה לבבל את הנשארים ביהודה, המתבטא גם בסיכום המכליל 'ויגל יהודה מעל אדמתו' (מל"ב כ"ה; ירמיה נ"ב). ישנו הבדל סמנטי בגישה כלפי השאלה כמה הוגלו ומאיפה, וכמה נשארו ואיפה, לבין הגישה כלפי השאלות הנוגעות לשני התיאורים של ימי גדליה (מל"ב כ"ה; ירמיה מ' – מ"א). לפי פסוקים אלה, הנשארים ביהודה לא היו 'דלת הארץ' אלא 'העם הנשאר ביהודה' (מל"ב כ"ה); 'אנשים ונשים מאשר לא-הגלו בבלה' (ירמיה מ'); או אפילו "שארית ליהודה' ירמיה מ'). הם הושארו תחת הנהגתו של גדליה בכדי להמשיך את קיומו של העם בארצו, ונבוכדנצר מלך בבל הוא שהשאירם.

במקורות המקראיים לא מסופר כמה אנשים נותרו ביהודה לאחר חורבן ירושלים. מאחר והתיאור מתמקד בהגליית תושבי ירושלים, הגיוני להניח ש-'השארית' היתה בעיקר יושבי האזורים הכפריים, בעיקר בסביבתה של העיר. גדליה מונה באופן רשמי על 'העם הנשאר בארץ יהודה', ולאוכלוסיה זו היה מעמד ומקום מוגדרים, ככל הנראה בחבל בנימין ובסביבות ירושלים. האירועים המתוארים בסיפור על גדליה מתרחשים בזירה גיאוגרפית מוגדרת, האזור שסביב מצפה, באזכורים 'ארץ יהודה' (מל"ב כ"ה) ו-'הארץ'. בגרסה שבספר ירמיה פרקים מ'-מ"א, מופיעות 'הערים' סביב מצפה, 'בארץ יהודה'. ערים אלה כוללות את גבעון, וישנו אזכור של האנשים החיים 'בגרות כמהם אשר-אצל בית לחם'. אלו הסיבות והרקע לתיאור ימי שלטון גדליה במצפה. גדליה פנה ודרש מהעם שנותר בארץ ומהפליטים 'במואב ובבני-עמון ובאדום ואשר בכל-הארצות', וששבו 'מכל-המקמות אשר נדחו-שם' והצטרפו ליושבים ביהודה, 'שבו בארץ ועבדו את-מלך בבל ויטב לכם'.

עודד ליפשיץ הוא פרופסור בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וראש התוכנית ללימודי ישראל הקדום